מסתבר / יוחאי בן אב"י

 

בזמן האחרון אני חושב,

ששכחתי את עצמי והלכתי קצת רחוק,

מרוב רצון להשמיע את קולי,

הפכתי מכונה כלואה כמו ארי בשבי.

ואין מפלט, אני נשלט,

ביד כל אלה שרוצים את שתיקתי.

 

ומסתבר אני הולך ומתעוור,

הולך ומסתנוור,

הזמן עובר כמו פתיל בוער,

אז בוא נחזור ונדבר...

 

ומסתבר אני הולך ומתעוור,

הולך ומסתגר,

הזמן עובר אז בוא מהר,

ונדבר לפני שייגמר...

 

ספרי פנים חדרי זכוכית

משוריינת ושבירה כל כך,

כלוא בעל כרחי ואין קיצור

לעונש שבמו ידי גזרתי על עצמי,

עם עוד מליון אילמים אוהבים נעלמים,

שמשחקים את המשחק ומגדילים את המרחק...

 

ומסתבר אני הולך ומתעוור,

הולך ומסתנוור,

הזמן עובר כמו פתיל בוער,

אז בוא נחזור ונדבר...

 

ומסתבר אני הולך ומתעוור,

הולך ומסתגר,

הזמן עובר אז בוא מהר,

ונדבר לפני שייגמר...

 

בזמן האחרון אני חושב.

שבין כל הדמיונות מצאתי את עצמי שוב לבדי,

פותח דף חדש לדיבור ישן נושן

שכבר נשכח.

לב אל לב. פה אל עין.

חיוך גומה מבט אוהב...

 

ומסתבר אני הולך ומתחבר,

הולך ומתעורר,

הזמן עוצר וממקום אחר,

אני חוזר ומדבר...

 

כמו באר, נובע מתוכי ומתגבר,

כמו סנה בוער, הלב זוהר,

ומשתחרר...

כך מסתבר...

 

כבר הרבה זמן אני מסתובב עם ההרגשה שהקשר בין בני אדם נהיה קר ומרוחק, לייקים מחליפים מילה טובה, ואימוג'ים מחליפים חיוכים אמיתיים. וזה נכון כמובן גם בין זמר לקהל. המילים האלה מנסות לצעוק ולבקש בעיקר מעצמי, לחזור לקשר אמיתי וחי. השיר נכתב הרבה לפני שידענו את המילה קורונה, ולצערנו כעת אנחנו מרגישים כמה חסרים המפגשים האמיתיים, החיבוקים, ההופעות עם המבטים של הקהל, החיוכים והדמעות.