התוכי של אריק

December 5, 2017

 

התוכי של אריק - מחווה לאריק איינשטיין / כתיבה: יוחאי בן אב"י

 

אריק הוא ילד תל אביבי חמוד. ילד יפה עם עיניים חומות. ילד כמו כל הילדים רק קצת יותר גבוה.
אריק אוהב לעשות דברים שכל הילדים אוהבים, כמו לקרוא ספרים ולשחק כדורגל, לשוט בסירה בירקון, וללכת יחף על שפת הים.

כולם אוהבים את אריק. במיוחד החברים הטובים שלו, אורי מיקי ויוני, שגרים בשכונה שלו ולומדים אתו באותה כיתה. 
הם אוהבים אותו בגלל שהוא חבר טוב, ובגלל שהוא תמיד מצחיק אותם עם הבדיחות שהוא מספר.

הבדיחות של אריק מצחיקות יותר מבדיחות אחרות כי הן לא בדיחות שכתובות בספר, אלא בדיחות שאריק ממציא בעצמו, וגם, כי אריק יודע לחקות את ראש הממשלה בן גוריון, את המורה רינה, את איציק נהג האוטובוס שנוהג לצעוק על ילדים שלא קמים לאנשים מבוגרים, ובעצם את כל מי שהוא מכיר.

 

כשאריק חוזר הביתה מבית הספר הוא אוכל ארוחת צהריים, ומכין שיעורים, ולפני שהוא יוצא לשחק עם החברים הוא עוזר לאימא לפחות במשהו אחד. למשל לרחוץ את הכלים או לתלות את הכביסה על החבל. וכדי שלא ישעמם לו בזמן שהוא רוחץ את הכלים או תולה את הכביסה על החבל, אריק מזמר לעצמו שירים חצי בשקט חצי בקול. 
בדרך כלל הוא שר שירים מוכרים, אבל לפעמים כשהוא לא זוכר איזה שיר להתחיל, הוא ממציא שירים מוזרים ושר אותם במנגינות שרק הוא יודע. למשל, יום אחד אחרי שאימא סחטה לו מיץ תפוזים הוא המציא שיר על ילד שישן בתוך תפוז, או פעם ביום חורפי כשאימא פינקה אותו בשוקו חם הוא המציא שיר על שוקו שהולך לבקר חברים. כזה הוא אריק מצחיק ומקורי.

 

אריק יודע להציג ויש לו מין קול נעים כזה שכולם אוהבים לשמוע, ולכן, כשיש טקס או הצגה בבית הספר, אריק תמיד נבחר לשחק את התפקיד הראשי, או לשיר סולו בפני כל בית הספר. ובסוף ההופעה כולם כמובן מוחאים לו כפיים ולוחצים לו ידיים בחום. 
הרבה ילדים מקנאים באריק. הם חושבים שכיף לו שכולם מוחאים לו כפיים ואוהבים אותו. אבל רק מישהו אחד חוץ מאריק יודע מה הוא באמת מרגיש. לא, זו לא אמא שלו וזה גם לא אבא. אלו גם לא אורי מיקי ויוני, החברים הטובים של אריק, ובטח שזו לו המורה רינה.
לַמישהו הזה אריק מספר את כל מה שהוא מתבייש לספר לאחרים, כי אריק מרגיש שרק המישהו הזה מקשיב לו ומבין אותו.

את המישהו הזה אבא קנה לו ליום ההולדת בחנות החיות של מוטק'ה בפינת הרחוב. 
מוטק'ה אומר שיש תוכים שמדברים ויש תוכים שמקשיבים, ושרוב האנשים חושבים שתוכי מדבר שווה יותר מתוכי מקשיב. אבל הוא, מוטק'ה, חושב שההפך הוא הנכון. 

 

אריק התאהב ממבט ראשון בתוכי המקשיב. הוא לקח אותו הביתה, והניח את הכלוב עם התוכי על השולחן מתחת לחלון. אריק החליט לקרוא לתוכי יוסי, על שם יוסף בעל החלומות שהיה לבד בבור ואף אחד לא הקשיב לו.

אריק גילה ליוסי את כל הסודות שלו. הוא גילה לו שפעם אחת הוא לא הספיק להכין שיעורים, והמורה דרשה ממנו להביא חתימת הורים, ובגלל שהוא התבייש לספר להורים הוא החליט לחתום במקומם. 
הוא גם גילה לו שיש ילדה שהוא ראה בדרך לבית הספר והוא מאוד מאוד אוהב אותה, ורוצה אולי כשיהיה גדול להתחתן אתה. אריק גם סיפר לו שהוא אוהב את אימא שלו שכל כך דואגת לו ולא ישנה בלילות בשבילו, ושהוא אוהב את אבא שלו שעוזר לו להכין שיעורי בית, משחק אתו כדורגל והולך אתו לים, ושהוא יודע שיש אבות שחוזרים מאוחר מהעבודה ואין להם זמן ללכת עם הילדים שלהם לראות את הים והשקיעה.

אבל הסוד הכי הכי סודי שאריק סיפר ליוסי הוא, שהוא לא ממש אוהב לעלות על הבמה ולשיר או לשחק, כי הוא מתבייש מאוד שכל הילדים והמורים מסתכלים עליו, והוא מרגיש נבוך שמוחאים לו כפיים ולוחצים לו ידיים. 
 

בהתחלה היה נדמה לאריק שיוסי לא מסכים אתו. היה נדמה לו שיוסי שאל אותו: 'אם אתה לא תשיר אז מי ישיר?' 
אריק חשב קצת וענה ליוסי "תדע לך יוסי שיש הרבה אנשים שאוהבים שמוחאים להם כפיים, הם מוכנים אפילו לא לחזור הביתה מבית הספר כדי להשתתף בהצגות ומופעים. הם תמיד מחפשים עוד ריגושים, ורוצים את הכל. אבל אני, יוסי, אני אוהב להיות בבית, לשתות תה עם עוגיות ולקרוא את הספרים שלי, אפילו שכבר קראתי אותם אלף פעמים'.

נדמה היה לאריק שיוסי מבין אותו, כי בכל פעם שאריק סיים לספר ליוסי משהו, יוסי היה נועץ בו מבט, שורק שריקה או שתיים ומתנדנד על המקל עליו היה עומד.
 

יום אחד אריק חזר הביתה לא רגוע. בדרך מבית הספר הוא עבר ליד חנות הירקות, ושמע מהרדיו שפעל בקולי קולות שאיש אחד הרג איש אחר, ושלאיש אחר נגנבה המכונית החדשה שהוא קנה. אריק היה עצוב, הוא אפילו לא אכל ארוחת צהריים אלא הלך ישר לחדר, לדבר עם יוסי. 
הוא סיפר ליוסי שהוא חושב שקורים דברים לא טובים בעולם, יש מלחמות, ואנשים פוגעים אחד בשני. ואחרי שיוסי שרק את שתי השריקות שלו והתנדנד את הנדנוד שלו, אריק אמר לו: 'יוסי, נראה לי שהפתרון מתחיל כאן בחדר הזה. אני ואתה יוסי נשנה את כל העולם, אם אנחנו נדבר דברים יפים ונעשה מעשים טובים, אז כבר כולם ילמדו ממנו. אני יודע שהרבה אנשים אמרו את לפנַי ולא ממש הצליחו, אבל זה ממש לא משנה, כי אני ואתה יוסי, יכולים לשנות את העולם ולהפוך אותו לעולם טוב יותר'. 

רק אחרי שאריק הבין שיוסי מסכים, הוא הלך לאכול ארוחת צהריים.

 

אריק התבייש להגיד למורה שהוא מתבייש. והוא המשיך לשיר לשחק ולהצחיק. כולם המשיכו למחוא לו כפיים. אמנם הוא חייך אליהם בחזרה, אבל מבפנים הוא הרגיש כאילו הוא סגור בכלוב. הלב שלו אמר שהוא רוצה הרבה יותר. הרבה יותר אמת. הוא חזר הביתה אל התוכי יוסי, וסיפר לו את כל מה שהיה על לבו. הוא סיפר לו שהוא מרגיש שהוא חי בשקר ושהוא תלוי באהבה של אחרים. יוסי הסכים, אבל ברגע שאריק אמר לו שהוא מרגיש כאילו הוא כלוא בכלוב, יוסי שרק שריקה לא רגילה, מין שריקה עצובה כזאת, ושתק. בהתחלה אריק לא הבין, הוא פנה ליוסי וביקש בנימה פיוטית 'פטפט, תוכי יוסי נָחְמֵנִי מעט, ליבי היום ריק...'. אבל יוסי המשיך לשתוק.

אחרי כמה דקות של מחשבה, אריק תפס את הראש שלו ואמר ליוסי: 'נראה לי שאני מבין מה אתה רוצה להגיד...גם אתה כמוני מרגיש כלוא... גם אתה בודד בעולם בלי תוכית ובלי משפחה...'. 
יוסי החזיר בשריקה אוהבת, עמד כמו פסל והביט הישר בעיניו של אריק.

אריק הבין את המבט ואמר: 'מה, אנחנו נפרדים יוסי שלי? אני מבין שגם אתה כמוני רוצה לצאת לחופש...
אני יודע שזה הדבר הנכון לשנינו, אבל יהיה לי קשה מאוד להיפרד ממך יוסי'. 

אריק שלח את ידו בהיסוס אל דלת הכלוב ופתח אותה לאט. יוסי קפץ החוצה. וכשאריק פתח את החלון הקטן, רעש הרחוב ההומה נכנס פתאום אל החדר. 
אריק מחה דמעה ואמר: "קדימה יוסי, אתה יכול לעוף אל החופש". יוסי נעמד על השולחן ולא זז, הוא שרק שתי שריקות ועוד אחת, ונראה היה לאריק שקשה גם עליו הפרידה.

 

אריק נזכר שפעם לימדו אותו שאם כותבים דבר מכל הלב, כל אחד יכול להבין את המילים, אפילו אנשים שמדברים בשפות אחרות, ואפילו תוכים. הוא התיישב ליד שולחן הכתיבה, הוציא עיפרון ופיסת נייר קטנה, ורשם על הדף: 'עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך, רק אל תשכח יש נשר בשמיים, גור לך'. 
הוא קיפל את הנייר לריבוע קטן קטן, והצמיד אותו בעזרת גומייה לרגלו של יוסי. "סע לאט חבר", הוא קרא בחצי חיוך לעברו כשדמעות מנצנצות בעיניו. 'ואל תשכח לבוא לבקר מדי יום'. אריק ליווה את מעופו של יוסי במבט אוהב, וזמזם חצי בשקט חצי בקול את המילים שזה הרגע כתב ליוסי.
יוסי פרס כנפיים ועף אל שמיה הכחולים של תל אביב. ואריק הרגיש שמחניק לו קצת בגרון. אבל הוא התגבר. הוא ידע שיוסי יחזור לבקר, כי הוא הבטיח לו שיבוא יום יום, ושרק המוות יפריד ביניהם.

 

גם אריק החליט לצאת מהכלוב. למחרת בבוקר, הוא ניגש למורה רינה ואמר לה שהוא לא יוכל לשיר ולשחק יותר, כי הוא כבר עייף וקשה לו עם כל החזרות וההכנות, והוא מעדיף לשבת קצת בקהל ולראות את הדברים מזווית אחרת. המורה רינה לא הבינה את אריק. היא לא הסכימה לוותר עליו כל כך בקלות. 
בהפסקה היא הלכה לחדר המנהל וסיפרה לו על השיחה עם אריק. המנהל היה מזועזע, והוא ביקש ממנה להזמין את אריק אליו לשיחה. 
לפני שהתחיל השיעור האחרון המורה נגשה לאריק: "המנהל רוצה לדבר אתך. מחר בשמונה בבוקר תהיה בחדרו" היא הודיעה לאריק.

אריק חזר לביתו נסער, הוא הסתגר בחדר וחיכה לשעה שהוא קבע עם יוסי. ואכן בשעה היעודה יוסי התייצב על חלונו ואריק שמח לקראתו. הם חלקו חוויות מהיום הראשון מחוץ לכלוב. אריק סיפר ליוסי כמה קשה היה לו, והוא הבין שגם ליוסי לא היה יום קל. לא פשוט לתוכי בודד להסתגל תוך יום אחד להמולת העיר, להבין את ההיררכיה בין העורבים הפשושים והדרָרוֹת, ולנסות למצוא לו חברים חדשים.

אריק ויוסי חיזקו זה את זה. אריק אמר ליוסי שגם אם לא שקט ומשהו מבפנים אוכל אותו שיצא מזה, ושזה משבר קטן שיחלוף עם הזמן. ויוסי כאילו אמר לו שימשיך עם האמת שלו, שלא ייכנע לרצונות של אחרים ושייתן ללב שלו לנוח מכל הלחצים. הם נפרדו לשלום ואריק הרגיש הרבה יותר מחוזק ומעודד. הוא אפילו אמר לעצמו חצי בשקט חצי בקול "באמת, למה לי לקחת ללב?".

הפגישה עם המנהל עברה בשלום. אריק עמד על שלו. 
אומרים שאם אתה מאמין במשהו והולך אתו עד הסוף, כולם יבינו ויכבדו אותך. ובאמת כיבדו את אריק.
והוא הרגיש מאושר! פתאום היה לו זמן לשמוע מוסיקה, לצאת לטיולים ברחבי הארץ, ללכת לקולנוע ולשקוע בהרהורים ובשיחות עם חברים על עניינים ברומו של עולם, על ספורט וגם סתם שיחות על דא ועל הא.

 

השיחות היומיות עם יוסי חיזקו את שניהם. אריק ויוסי הרגישו בני חורין, הם לא היו תלויים בחסדיהם של אחרים ונהנו מאוד מהחופש הזה.
יום אחד חורפי, אריק חיכה בקוצר רוח ליוסי, הוא רצה להשמיע לו שיר חדש שהוא כתב על האהבה שמנצחת הכל. אבל יוסי לא הגיע. אריק הציץ לעצי השקמים שנראו מחלון חדרו וחיפש את יוסי באופק. אבל יוסי לא בא.
גם למחרת הוא לא הגיע וגם ביום שאחרי. לאחר שלושה ימים אריק מצא על הדשא ליד ביתו פתק קטן מקופל, גומייה קרועה ונוצות ירוקות.

אריק לא ידע מה לעשות. הוא לא רצה להגיד את זה לעצמו אבל הוא הבין מה קרה. 
הוא נכנס אל החדר הריק כשהדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניו. אריק נשכב על המיטה, הביט אל הקירות הלבנים ולחש חצי בשקט חצי בקול "יוסי מת".
וקירות חדרו כאילו הדהדו בחזרה בְּקולות שהלכו וגברו, "יוסי מת" "יוסי מת". אבל איש מלבד אריק לא שמע את הקולות.

 

הימים והשנים חלפו. את מקומו של יוסי החליף ציור של תוכי שאריק צייר בעצמו וחתם בשוליו: 'אזכור אותך תמיד. געגועים אי אפשר להחזיר. באהבה, אריק'. ואמנם התוכי הזה לא פטפט, לא שרק שתי שריקות ולא התנדנד, אבל גם אתו מצא אריק שפה משותפת.

אריק כבר לא ילד, הוא ממשיך לאהוב את החיים, והחיים אוהבים אותו. הוא אמנם לא מרבה לצאת מביתו, אבל מדי פעם הוא פותח את החלון ושר ליוסי ולכל העולם חצי בשקט חצי בקול שיר קטן שהוא כתב. וכשהוא מסיים לשיר הוא ממהר לסגור את החלון.

ואילו לא היה סוגר מיד את החלון הוא היה זוכה לשמוע את התוכים הרבים שמוחאים לו כפיים ושרים יחד אתו.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts

December 5, 2017

Please reload

Archive